המקום: נגפור, הודו, מחנה טיפולים בעם ההודי, על ידי איגוד הסו'ג'וק הבינלאומי.

בפתח אולם הטיפולים התגודדו אנשים רבים. מתוך הקהל המצפה לתורו הגיעה אל שולחני משפחה הודית מסודרת ועכשווית. האם הייתה לבושה בבגדים מודרניים והאב רציני, נקי ואלגנטי. עימם הגיעו גם שתי ילדות שחורות עיניים. דיה בת חמש שנים ואחותה בת שנה וחצי. משפחה מודרנית שאכפת לה.

בידם החזיקו דף פרוטוקול ועליו רשומה אבחנה: בעיה בדיבור - Speach Therapy. ערכתי היכרות עם ההורים ושאלתי אותם שאלות שונות הנוגעות לחיי הילדה. בזמן שהם סיפרו את סיפורם, אני כבר חישבתי חישובים בראש. הם לא אמרו לי במפורש, אך התשאול העלה שהילדה הפסיקה לדבר באופן שוטף מאז לידת אחותה. "מה עושים!?" נורות אדומות הבהבו בראשי , "הרי סיימתי רק שנה א' בלימודי הסוג'וק, ורק חודשיים נוספים מהשנה השנייה..."! "סליחה, אני מיד חוזרת." אמרתי להורים ונעלמתי להם. ירדתי בריצה מהירה אל ד"ר זוהר יגיל שטיפל במחלקת החירום עם שאר המורים ובוגרי שנה ג' . מיד כשראה אותי ד"ר זוהר יגיל, שאל: "היי, מה קרה?" סיפרתי לו על פרטי המקרה. ד"ר זוהר יגיל חקר אותי: "מה לדעתך גרם לילדה להפסיק לרצות לדבר?" "לדעתי לידת אחותה התינוקת בת השנה וחצי" עניתי . בתוך פחות מחצי דקה הורה לי מה לעשות. רשמתי במוחי וטסתי חזרה אל המחלקה בקומה השנייה. מהמבט הראשון אהבתי מאוד את הילדה. התחלתי לדבר אתה ולשחק אתה, אך היא לא אמרה דבר, רק הסתכלה עליי בעיניה השחורות הגדולות וחייכה. נתתי לה מחברת וצבעים לצייר. גיליתי ילדה עם כישרון גדול. היא צבעה עיגולים בו זמנית בשתי ידיה מבלי שהצבע פרץ מגבול המעגלים, אך לא אמרה מילה. היא קיבלה סמיילי צבעוניים, אך לא הוציאה הגה. בתחילה לא נתנה לי דיה לגעת בה. ניסיתי להתקרב אליה רגשית כדי שהיא תסכים שאגע בה. לאחר שהענקתי לה המון אהבה ונהגתי בסבלנות היא באה וישבה על ברכיי ואף חיבקה אותי. רק לאחר שהתרגלה אליי, התחלתי ליישם את הטיפול שד"ר זוהר יגיל הורה לי לעשות. לאחר שעה וחצי הסתיים הטיפול כאשר דיה אמרה את שמי לכל מי שהצביע עליי ושאל אותה "מי זאת?". בתחילה ענתה בקול חלש ואחר בקול רם יותר ויותר: "מו-נה"! "מ ו-נה"! דיה החלה לפטפט עם הוריה ואף כעסה עליהם בקול רם כי לקחו ממנה את הצבעים שנתתי לה. כאשר החלה לחוש בביטחון החלה לספור ברצף עד ארבעים באנגלית, המשיכה לדבר עם הוריה וזנחה אותי...